כולם לבושים בסרבלים הלבנים שרשום עליהם fast food ומתכוננים למשימה האקסטרימית כנראה, ובאמת הגיע הזמן להתפרקות וקצת אקשן,כי הדיירים כמעט אכלו כבר את הקירות.
לי עוז סיפר על הבריכה השכונתית אליה נהג ללכת בילדותו ומצחיק את שאר הדיירים בסיפורים כיצד נהג להתגנב לאותה בריכה כשהיה ילד קטן. פרידה מספרת גם היא חוויות מהשכונה בה גדלה. היא מספרת כי אבא שלה היה מגן עליה מפני אנשים שרצו להציק ולהרביץ לה, ורק כשגדלה למדה להגן על עצמה מפני אנשים שהתקשו לקבל אותה וסיפרה סיפורי "גבורה " על מכות שהכניסה לאלו שהיו מציקים לחלשים ומאיימים עליהם,פרידה מספרת שהיתה ממש לוחמת צדק.
פרידה מוסיפה שאבא של היה האשכנזי היחיד אבל כולם כולם פחדו ממנו ועשו לו כבוד. עוד היא מספרת כי גדלה בבית בו אסור היה לקלל או להרביץ, ולמעשה הפעם הראשונה בה למדה לקלל הייתה רק כאשר התגייסה לצבא. אח"כ עוברים הדיירים לדבר על עדות ועל ערים שונות בארץ, ומחליפים חוויות ממקומות שונים שביקרו בהם,לא לפני שסיון סיפרה על מכות שקיבלה בבי"ס היסודי,ג'קי הוסיף סיפורי "כיסחתי" משלו(עם קרשים ומסמרים..),אפילו רם סיפר שפעם אחת הצמיד מישהו שהציק לו לקיר ונתן לו אגרוף ואח"כ,אותו אחד, לא התקרב אליו.רק מירב אמרה שמעולם לא הרביצה והסתבכה בדברים כאלו אבל מסקנת הדיירים בבית מהילדות שאי אפשר להיות אדישים ואם מישהו מציק לך או מתקיף אותך הדרך היחידה היא להחזיר מלחמה ואז יתנו לך כבוד.
ודעתי,למרות שאני מבין את המקומות מהם פרידה,סיון וג'קי מדברים היא : " איזהו מכובד המכבד את הבריות" כלומר המכובד האמיתי,הוא זה המכבד אחרים,את זולתו,ולא "כבוד של במושגי כלא" של מי שחזק יותר,נוסע על רכב יוקרתי או עשיר,או הבוס בעבודה,זה פחד,אדם שמתייחס בכבוד לאחרים ולעצמו הוא זה שיזכה לכבוד ולהערכה.
